השעה שש בערב. בחדר מיון מתקבלת הודעה בהולה — פצוע דקירה במצב קשה, מורדם ומונשם, בדרכו לבית החולים. בחדר הטראומה במיון מתחילה ההתקהלות הכמעט קבועה בימים אלו: אחיות, רופאים, אנשי צוות רפואי נוספים ועיתונאים.

בתוך דקות מגיע בחור צעיר, מוטל על אלונקה, גוון פניו אפור. הפרמדיקים, שעשו לו החייאת נוזלים ראשונית והנשימו אותו, נראים לחוצים. "הוא נדקר בין השכמות. הוא לא מפסיק לדמם", הם אומרים. בזמן שהכירורגים בחדר הטראומה מנסים לעצור את הדימום, הרופא המרדים מתחיל בהחייאה, מנסה להנשים את הפצוע בבלון חמצן, אבל זה לא כל כך הולך.

בשל הצטברות דם גדולה בבית החזה, יש התנגדות להנשמה, הריאה אינה מתפשטת כראוי ובית החזה אינו מתרומם. אחד הכירורגים מיד מכניס נקז ויוצאת כמות גדולה של דם. המרדים מדווח שכעת הוא יכול להנשים את הפצוע ביתר קלות. עם זאת, לאחר מדידת לחץ הדם שלו הוא מציין כי לחץ הדם ממשיך להיות נמוך, זאת על אף שכבר נתן לו שתי מנות דם.

הוא מודיע לכירורגים, כי בגלל הדם הרב שאבד והדימום המסיבי שנמשך, חייבים לתת לפצוע תרופות החייאה (שמכווצות את כלי הדם ומגבירות את התכווצות הלב) כדי להשאיר את הפצוע בחיים. הצוות מסיק שחייבים לרוץ לחדר ניתוח.

בחדר הניתוח כבר מחכה צוות רפואי גדול ובו ארבעה מרדימים. מרדים אחד מחבר את הפצוע למכונת ההרדמה ומזריק לו תרופות הרדמה, תרופות החייאה ותרופות נגד כאבים, השני מחדיר עוד עירוי נוזלים גדול, השלישי מחדיר צינורית לעורק למדידת לחץ הדם, הרביעי מספק לפצוע מנת דם נוספת ושם קרח מסביב לראשו מחשש שאובדן הדם יגרום גם לפגיעה מוחית (הקרח מסייע להתאים את אספקת החמצן לתאי המוח שנמצאים במצב דחק).

בזמן הזה, ארבעה כירורגים מתחילים בניתוח. הם מצליחים לחסום את העורק שנפגע מהדקירה באמצעות כריכת לולאת גומי סביבו, שהוחדרה דרך חתך בבית החזה. עכשיו ניתן לנשום רגע ולעשות חושבים. הרופאים המרדימים ממשיכים לתת לפצוע דם ונוזלים ולהתמודד עם קשיי ההנשמה של הריאה הפגועה.

מצב הפצוע הופך יציב. הוא יחיה. אפשר לנשום לרווחה.

זהו תסריט לדוגמה של התנהלות חדר המיון וחדר הניתוח, בדגש על ימים אלו של ניתוחי חירום רבים, ובתוכה פעולתו של הרופא המרדים. ההגדרה "רופא מרדים" מתעתעת וממעיטה מערך תפקידו. לא רבים יודעים כי לרופא המרדים תפקיד מפתח בבטיחות הטיפול. מעבר להרדמת המנותח, עליו לפקח עליו מבחינה רפואית ותרופתית לפני הניתוח (כשהוא מתוכנן כמובן), במהלכו ולאחריו, ובין השאר לשמור על מצבו הפיזיולוגי ועל מדדים תקינים לאורך הניתוח.

בניתוחי טראומה, הוא זה שחייב בראש ובראשונה להחיות את הפצוע בזמן שהכירורגים מנסים להתרכז בעבודתם. השראת ההרדמה היא עניין של דקות, ההחייאה והמאבק על חיי המנותח, ניטור מצבו והפעולות הנמרצות והמתמשכות לייצובו — הם אלו שמעסיקים אותו, במטרה לשמור על חיי המנותח בעת הניתוח.

כיום, במקביל לעלייה הניכרת במספר הניתוחים הדורשים הרדמה, קיים מחסור של כ-30% ברופאים מרדימים ביחס לתקן הנדרש. עקב כך בתי החולים לא יכולים להציע פעולות רפואיות רבות, כאלו שלא ניתן לבצען ללא מרדים, או שהן בכל זאת מתבצעות כך ועל כן מסכנות את בטיחות החולה.

מחסור זה נגרם קודם כל כי מקצוע המרדים לא נתפס מושך דיו. בשנים האחרונות התוספת שניתנה לשכר המרדימים והעלייה במספר בוגרי בתי הספר לרפואה שיפרו מעט את הפנייה להתמחות בהרדמה. אך עדיין, מרדימים רבים נמצאים על סף פרישה לגמלאות, כך שהבעיה נמשכת.

כפי הנראה, רק היכרות מעמיקה יותר של סטודנטים לרפואה עם מהות תפקיד המרדים וההכרה הנוספת של המערכת הרפואית בנחיצותו יוכלו לצמצם את המחסור, וכך להיטיב עם מטופלים.

* המאמר פורסם לראשונה בעיתון "הארץ"

 

נושאים קשורים:  חדשות,  לימודי רפואה,  מחסור ברופאים,  אירוע טראומה,  דקירה,  החייאה,  דימום,  מן העתונות